0800 – התחלת השליש השני של המרתון.
1115 – עובד באיכות פחותה. מאוד קשה לי להתארגן על אוירת מרתון. נאבק בעדינות.
1629 – קשה לי מאוד להתנתק מהמסביב ומהרגלים ישנים במרתון הזה. עם זאת, היו שני שלישים לא רעים בכלל.
החלטתי לקחת סשן אחד כדי לכתוב על המרתון.
חוסר רוגע, או ביטחון עצמי, או השלמה, דברים כאלה – זה מה שקורה פה. גם דימיון העתיד לוקה בפסימיות. נסיינות לא פורחת במצבים כאלה. גם ריכוז לא.
עכשיו למשל, אני לא רגוע, כי יש שני דברים לעשות, וקשה לי להחליט בין השניים. פעם זה היה גורם לי לפרוש.
וגם: החלטתי, לאור המצב, להפריש סשן אחד ולכתוב סלף-הלפ. אז אני מפחד שאני לוקח זמן משני הדברים ומתקשה להתרכז בסלף-הלפ.
אבל היי, אני כבר יודע מזמן לשים כל דבר במקומו, להתארגן על הדברים, ולעבוד בשקט דבר דבר. לאן זה בורח, לפעמים?
אז אוקי –
דבר ראשון – את סשן הכתיבה אני משלים בנחת, בלי לחשוב על הפסדים – החלטה ראשונה בחזרה לפסים.
דבר שני – מחליט על מה לעבוד קודם – כתיבת המדריך, שאני נהנה ממנו (אבל חשוב מאוד לדעת: בשליש הקודם נמנעתי ממנו בגלל התמונה הפסימית), או בדיקות ועלייה לאוויר.
היות ויום שישי – באמת כדאי לעלות לאוויר. זה היום הטבעי והמתבקש. מדריך אפשר לכתוב במהלך השבוע.
זהו? החלטתי? כבר?
והנה, לעיל, רוגע בעבודתו. או אולי לא רוגע – אולי זה כוח הכתיבה.
כשאתה כותב אתה חושב אחרת. גם כשאתה מדבר עם מישהו. כמו ששני מתכנתים מדברים.
חוץ מהפידבק שלו שיכול לעזור, ועוד לפניו, אתה עצמך ולעצמך מנסח את הדברים. ארגון הנוסח מארגן גם את החשיבה.
וכמו שקרה לא פעם עם שני המתכנתים – בא דני, מנסח את הבעיה לשמוליק, ולפני ששמוליק מספיק לענות, דני אומר "אה הבנתי".
אז אני בודק שוב את הפסקה הקודמת, לראות אם ההחלטה עדיין נראית סבבה.
עוד דבר – יש לי ארגז כלים די גדול. אחד הכלים שלא נשלפים ממנו מספיק מוקדם, זה הכלי "פתח את ארגז הכלים שלך". אז מזמן היה שם את כלי הכתיבה.
ועוד כלי ששלפתי עכשיו – קבע לעצמך טווחי זמן. זה לא משנה אם תעמוד בהם. זה פשוט משנה את הגישה של המוח שלך לדבר, ומוסיף רוגע. אם החלטת שעד 1900 אתה מתעסק בעלייה לאוויר, אתה יודע שנשאר לך אח"כ זמן לכתוב את המדריך. גם אם יהיו שינויים, התועלת כבר נצברה.
יו