עבדתי בערך 0800-1130 , שנצתי איזה שעה והייתי חייבבב אותה, ועכשיו דיברתי שעה וחצי עם החברים מקופנגן. עכשיו כותב בגולדמונד. מעניין מאוד, לא?
התיק שלי ישב כל הזמן ליד איפה שאני מעשן. הוא מסריח. שתי שאלות. 1) למה אני מעשן? 2) למה אני מעשן בסתר? 3) למה אני לא משגיח שהתיק לא יהיה שם? 4) איך אני חושב המזרונים שלי, שמעשנים איתי, מריחים? 5) תגיד לי, אתה מפגר או מה?
אמנם בעבודה הסתדרתי, אבל אותן בעיות צצות בתחביבים. אני לא סומך על התהליכים הארוכים שאני מהנדס. אני לא נותן להם צ'אנס, למרות שאני יודע שזה בדיוק מה שצריך לעשות – לתת להם צ'אנס.
שניה, אתמול קיבלתי עצה מישראלית בפוקוסמייט – ספר לכותבים. דרך האומן? כן. שלחתי בקשה בסימניה. יש גם בע-ברית.
אני חייב להשתמש בזה שכל רגע קורים אלף דברים. אם אני משתחרר מהעכבות אני כותב כמה ספריםנראה לי זבל , לא אחד. סתם, נגיד עכשיו אני יושב בגולדמונד על הספה, המחשב פתוח. מאחורי עוברת החמודה שמנקה כרגע, ואני לא רוצה שהיא תראה כתיבה יומנית סתמית, אז אני מיד פותח דף חדש עם סיפור אמיתי עם סקס בדסמי בפנים. אולי תציץ ותפגע? כל זה סיפור קטן בפני עצמו.
ובזמן שאני כותב את הפסקה האחרונה, נכנסת לפה מישהי בשמלה ארוכה, שיער ארוך ושפת גוף נשית מעודנת עד כדי גסות דוחה. אני בוחן בסתר ומחכה לראות את הפרצוף, שזה מה שמשנה (ומושך או לא), ואז זה גבר. גבר מהסוג שפה בגולדמונד אני רואה די הרבה. טונות אפשר לכתוב על זה. ואני צריך להתרגל לקיים את הניסויים שקבעתי לי – למשל שמשך תקופה אני כותב ככה כמו עכשיו בהנחה/אמונה/תקוה/ווטאבר שככה מצטבר חומר גלם. הופה! במדף לידי יש בדסמ. מהסופרת שהזמנתי ספר אחר שלה מההיא. טרה סו מי. נראה לי זבל. נבדוק… לא יודע. לא רוצה לבדוק במקום לכתוב. הספר של ההיא בדואר. נבדוק בהזדמנות.
אני רעב ברמה שזה עושה אותי עייף-לישון. אבל כבר שש ואין פלאפל טוב בשעה הזאת. בעצם יש את הנשיא. אוריון התדרדרו בטירוף. לא יודע מה קרה לבסתונים שם. אני בהלם מכמה דברים רצים במוח בבת אחת. צריך פשוט סבלנות לכתוב לאט יחסית כשהמוח רץ, ולהשלים עם כל החומר שלא מספיק "לרדת לדפוס". מי יודע, אולי אחרי כמה זמן אתה שופך את כל מה שיש לך, כי הדברים חוזרים על עצמם. זה לא כאילו אתה מחדש כל הזמן. אולי בכתיבה – או שאני מחדש יותר או שמה שאני מחדש יורד לדפוס ואז נחרט יותר. די – חייב לאכול משהו. פיצה גולדמונד או לעוף מגולדמונד?