דיברו איתי המומחים בחלום של הצהריים.
זה לא שלא הזהירו אותי. הזהירו אותי.
אמרו לי האיראנים על גחונם ולפני שהם נגמרים המפגרים הם יתנו את כל מה שיש להם.
כמה ימים תהיה בבית, הם אמרו. כמה ימים לא תלך לים לא יהרוג אותך, הם אמרו.
אז אמרו. כולה חלום. אני לא מאמין בחלומות ובטח שלא במומחים.
נכנסתי לים. היה כיף.
היה כיף, עד שהכנסתי את הפרצוף שלי בגחון של מדוזה מטורפת.
היה כאבים שאתם לא מבינים. הפרצוף שלי נשרף כמו בנפלם של וייטנאם לפחות.
התחלתי ללכת לחוף ואני רואה את כולם רצים כמו מטורפים.
הייתי עסוק קצת בעניינים הפרטיים שלי, כאילו הפרצוף שלי שרוף לא תגידו סתם משהו.
אבל בכל זאת כולם רצים לכל הכיוונים, כאילו יושב בכל כיוון לפחות מקלט. איזה מקלט מה מקלט. יש חול ויש מים וזהו. לאן הם חושבים שהם רצים?
אז ככה אני יוצא מהמים עם הפרצוף בוער, ואני כרגיל מול ההר של חיפה בדיוק איפה שבית חולים כרמל.
חשבתי מה אני עושה עכשיו גם מדוזה גם טילים. טוב הטילים לא יפגעו בי, כרגיל, נעלה לבית חולים כרמל למיון שיראו מה המדוזה השאירה לי מהפרצוף.
ואז מה אני רואה?
טיל! לא טילון. לא טיל אולנשפיגל. טיל טיל. איראני, אמיתי. נשבע באלוהים. טיל שיורד מהשמיים לכיוון הבית חולים כרמל.
ואני שורף לי הפרצוף רצח אבל אני קופא על עומדי כמו שאומרים. בכל זאת טיל.
אז עם כל הכבוד לבית חולים, וחיי אדם וזה, היה עדיף שיפגע בו.
למה אני אומר דבר כזה לא יפה כי הוא פיספס אותו שזה בסדר גמור אבל תיכף תבינו.
אז הוא פשוט עובר ליד הבית חולים כרמל מול הפרצוף השרוף שלי, ולאן הוא מגיע?
אני אומר לכם אני בדיוק מול ההר איפה שהבית חולים אז לאן הוא יגיע?
נשבע לכם הוא נפל לפני שתי מטר ממני בחיים לא ראיתי דבר כזה.
ואיזה פיצוץ היה לא נורמלי. נדמה לי שראיתי את ההדף לשניה זז באוויר אבל אני לא בטוח.
מה שבטוח שעכשיו אני מת, וזה בכלל לא נורא כמו שעושים מזה. כי מסתבר שזה לא באמת הסוף. זה אפילו לא כואב.
ראיתי פעם סרט של ספר של איזה ישראלי. זה די כמו שם. כולם בסדר כזה, ובטח יותר רגועים וחיים בסדר. מבואסים קצת אני לא זוכר למה.
בסרט כל אחד נראה כמו שהוא שהיה בשניה שהוא מת. נגיד אם חטפת כדור בראש אז היית עם ראש פתוח כזה.
אז זה דווקא לא נכון. מזל. כי ממני בטוח לא נשאר כלום חוץ מחתיכות קטנות שרופות מפוזרות על החול ועל המים.
אמרו לי איזה ועדה רוצים לדבר איתי אז נראה מה יהיה.