דיברו איתי המומחים בחלום של הצהריים.
זה לא שלא הזהירו אותי. הזהירו אותי.
אמרו לי האיראנים על גחונם ולפני שהם נגמרים הפרסים הם יתנו את כל מה שיש להם כבר לא יהיה אכפת להם לשחרר.
כמה ימים תהיה בבית, הם אמרו. כמה ימים לא תלך לים לא יהרוג אותך, הם אמרו.
אז אמרו. כולה חלום. אני לא מאמין בחלומות ובטח שלא במומחים. גם לא לקרובים. לא מאמין ולא מקשיב לאף אחד.
כאילו – כל מה שיש להם בראש זה להזהיר אותך ולנבא אסונות ולכלוא אותך בתוך הפחדים.
אין מציל אז בטוח תטבע אין שאלה. אתה יודע איזה סחף יש? ומערבולות? ודוד של שאול טבע!
יגנבו לך את הדברים מהחול. לשאול גנבו.
בדקת מה עם המדוזות? אז מה אם ראית שאין אולי בינתיים יש?
טוב שכבר נגמר הקורונה כי אז הכל היה פי מאה מומחיות אי אפשר היה לזוז.
כל המשפחה של שאול מתה בבידוד די תנו לחיות!
האמת אף פעם לא החזקתי לא משאול ולא מהמשפחה המעצבנת שלו.
עכשיו מלחמה אני לא יודע מה יותר גרוע כבר.
נכנסתי לים. היה כיף.
היה כיף עד שפתאום הרגשתי שאני מזה נסחף. תמיד אני נסחף אבל לא דומה אפילו. גם פנימה גם צפונה.
תמיד זה החוצה ודרומה מה נהיה היום?
התחלתי לשחות לחוף אבל ראיתי מהר מאוד שאין טעם. ככה בדיוק מתים, אמרתי לעצמי בנחת.
נלחצים – ומתים. כמו בכל דבר. הכי חשוב להישאר רגוע.
אם אתה רגוע, אתה נסחף כמה שהסחף רוצה, לא הרבה כל כך, ואז זה מפסיק ואתה שוחה הצידה, לא הרבה כל כך, ואז חוזר ממקום אחר איפה שאין סחף.
לא כזה בלגן כמו שעושים מזה. בתנאי שאתה רגוע, כמובן.
האמת זה דווקא היה כן הרבה כל כך. הרבה מאוד כל כך. לא יודע כמה זמן צפתי. זה לא כזה קל לצוף בשקט כמו שהבטיחו לי.
אבל זה עבר. בסוף שחיתי לאט לחוף. אבל אני לא יגיד שהיה סבבה. בכל זאת אתה נהיה עייף ועוד קצת – והייתי נתון לחסדיו, כמו שאומרים.
אבל היה בסדר. לקראת החוף הגלים כבר דחפו אותי לחוף, ולא הייתי צריך להתאמץ, והיה שוב קצת כיף.
היה שוב קצת כיף, עד שהכנסתי את הפרצוף שלי בגחון של מדוזה ע-נ-ק-י-ת. רעל של מדוזה, גודל של דינוזאור.
היה כאבים שאתם לא מבינים. הפרצוף שלי נשרף כמו בנפלם של וייטנאם לפחות.
התחלתי ללכת לחוף ואני רואה את כולם רצים כמו מטורפים.
הייתי עסוק קצת בעניינים הפרטיים שלי, כאילו הפרצוף שלי שרוף לא תגידו סתם משהו.
אבל בכל זאת כולם רצים לכל הכיוונים, כאילו יושב בכל כיוון לפחות מקלט. איזה מקלט מה מקלט. יש חול ויש מים וזהו. לאן הם חושבים שהם רצים?
אז ככה אני יוצא מהמים עם הפרצוף בוער, ואני כרגיל מול ההר של חיפה בדיוק איפה שבית חולים כרמל.
חשבתי מה אני עושה עכשיו גם מדוזה גם טילים. טוב הטילים לא יפגעו בי, כרגיל, נעלה לבית חולים כרמל למיון שיראו מה המדוזה השאירה לי מהפרצוף.
ואז מה אני רואה?
טיל! לא טילון פארש-וניל כמו של החיזבאללות. טיל טיל. טיל איראני אורגינל. נשבע באלוהים. טיל שיורד מהשמיים לכיוון הבית חולים כרמל.
ואני שורף לי הפרצוף רצח אבל אני קופא על עומדי כמו שאומרים. בכל זאת טיל.
אז עם כל הכבוד לבית חולים, וחיי אדם וזה, היה עדיף שיפגע בו.
למה אני מדבר ככה לא יפה כי הוא פיספס אותו שזה כאילו בסדר גמור אבל לא לכולם.
אז הוא פשוט עובר ליד הבית חולים כרמל מול הפרצוף השרוף שלי, ולאיפה הוא מגיע?
אני אומר לכם אני בדיוק מול ההר איפה שהבית חולים אז לאיפה הוא יגיע?
נשבע לכם הוא נפל לפני שתי מטר ממני בחיים לא ראיתי דבר כזה.
ואיזה פיצוץ היה לא נורמלי. נדמה לי שראיתי את ההדף לשניה זז באוויר אבל אני לא בטוח.
מה שבטוח שעכשיו אני מת, וזה בכלל לא נורא כמו שעושים מזה. כי מסתבר שזה לא באמת הסוף. זה אפילו לא כואב.
ראיתי פעם סרט של ספר של איזה ישראלי. זה די כמו שם. כולם בסדר כזה, ובטח יותר רגועים וחיים בסדר. מבואסים קצת אני לא זוכר למה.
בסרט כל אחד נראה כמו שהוא שהיה בשניה שהוא מת. נגיד אם חטפת כדור בראש אז היית עם ראש פתוח כזה.
אז זה דווקא לא נכון. מזל. כי ממני בטוח לא נשאר כלום חוץ מחתיכות קטנות שרופות מפוזרות על החול ועל המים.
אמרו לי איזה ועדה רוצים לדבר איתי מחר אז נראה מה יהיה.