“After all, tomorrow is another day!”
S. O’Hara
נפגשנו. היה ניצוץ. צחקנו, נהננו, שכבנו, דיברנו, שכבנו, צחקנו, כאילו אין מחר.
למה אין? אחת – כי אני קשוב לה, נפתח בפניה, מחבק, מזדהה. שתיים – כי היא גם. שלוש – כי הסטיות המיניות התערבבו יפה. ארבע – אנחנו צוחקים כל הזמן. עד דמעות! וידוע היטב שאין למחר כלים להתמודד מול הצחוק.
אז המחר יכול לנסות להפריע כמה שהוא רוצה, אבל אין לו איפה לפעול. הכל סגור ומאובטח. אפילו כל העניינים הארורים של ילדים וחיים אמיתיים וחובות ומחויבויות ותיקים ותיקים ותיקים בלי סוף, ששם המחר פורח כמו מגיפה – כל אלה סגורים. אנחנו לא צריכים את זה. כי היא כבר יש לה את זה עם בעלה, אז היא יכולה בשקט ובמסירות ובהתמסרות להתפנות לאהוב באמת. ואני כבר מזמן הבנתי את זה שזה לא זה. איזה כיף לנו!
(ספוילר: המחר המאוס יגיע בכל זאת. ואי אפשר להאשים אותו: הוא – מתפקידו להגיע. זה הטבע שלו, והוא לא יודע שום דבר אחר חוץ מלהגיע. אפשר לקוות עד מחר שהוא לא יגיע, וזה לא יעזור, הוא יגיע.)
מה עשינו לנו? מה חשבנו? מה היה לנו רע? היה לנו הכל, ולא היינו צעירים וטיפשים כמו שתמיד אומרים. כלומר, טיפשים בודאות, אבל בלי התירוץ של הצעירוּת.
אז המשכנו להתמכר לסם. כמו כל סם, בהתחלה אתה עושה מעט וזה טוב. אחר כך אתה עושה יותר וזה עוד יותר טוב. בשלב הבא, אתה כבר חייב אותו, בכמויות, ומתחיל לחשוב שאתה יכול לארגן את החיים סביבו. לשלב הזה קוראים "נרקומן", בדרך כלל בבוז, בדרך כלל בצדק.
לאט לאט היטשטשו הגבולות… לא לא. גבולות לא מיטשטשים להם ככה באופן סביל. מישהו מטשטש אותם. אז ננסה שוב:
לאט לאט טישטשנו את כל הגבולות. הרגשנו כל יכולים, ושכחנו בכוונה אמיתות ידועות. הדבק שהחזיק את היחסים שלה עם הדכאן התמסמס בסם, והם התחילו לריב יותר ויותר. בטח התמסמס – דבקים כאלה מחזיקים רק כשאין ברירה וצריך להמשיך את הפארסה לפחות עד שהילדים אחרי-צבא. אבל הסם גרם לה להרגיש שיש ברירה, למרות אלף הפעמים שצחקנו עלי ועל התנהלותי המיוחדת לי בחיים האמיתיים. ולי הוא גרם להיות בצד שלה, ולחשוב על המחר כאילו הוא לא כל כך נורא, ואולי בכלל יהיה עמוק ונהדר. כן, בטח.
הסם והמחר, הם לא טיפשים. יודעים תעבודה. היא התגרשה, ואחרי כמה זמן יכולנו לצאת לאור, עם סיפור חדש על איך מתי ואיפה נפגשנו. הילדים אפילו לא כעסו עליה נורא, כי אחת – הם הפסיקו לראות את אבא שלהם צורח על אמא שלהם, ושתיים – הם די נדלקו עלי כי כמו תמיד, הייתי קרוב מאוד אליהם בגיל המנטלי, ואם או בלי להודות בזה – לא לחצנו – היה לפעמים יותר כיף איתי.
והחברים שלה? מה ששמעתי עליהם היה נכון. חבורה של אנשים מקסימים! כנראה, או שהסם טישטש לי גם אותם קצת? לא יודע – התמונות מהתקופה ההיא קצת מעורפלות, כמובן. גם אותם שיעשע שאני כל כך לא עובד וכל כך לא משהו אחר, ועוד יותר שיעשע את כולנו שהיא חשבה שהם ישפיעו עלי לטובה, כי הם כל כך בחיים האמיתיים וגם כל כך נחמדים – אז אולי אני ארצה להיות כמוהם. כן, בטח.
מה שקרה, כמו תמיד, זה שהם התחילו לפנטז איך הם מצטרפים אלי. ברור, איך תהיה בחיים שלהם ולא תפנטז עלי? ואני, בהשפעת הסם כמובן, התאהבתי גם בהם וטישטשתי בשמחה את כל מה שלמדתי על מה קורה כשסכיזואיד מתנגש במציאות.
ותמיד, בדיוק שנייה אחרי השיא, מגיע השלב האחרון בדרכם של הנרקומנים אל הנפילה. הכל הסתדר, כולם אוהבים, הדכאן הלך, הכל טוב, והכל בטורבו. ואז יש את הדפיקה המעצבנת הזאת בדלת – זיהיתי אותה מיד – ובפתח עומד לו המחר הנאלח, עם כל התיקים שלו.