תשקיף
תקציר העלילה:
נתחיל בעלילה. היא הכי פחות חשובה, אבל היא תמיד שם, והקוראים תמיד מחפשים להאחז בה.
ג., כלומר גימל, כלומר גיבורנו, מחליט שעם להיות נורמלי, ובמיוחד עם לעבוד, הוא גמר. הקץ לעבדות, הוא מכריז, והוא הולך להתבטל, ויחד עם זה לעמול על שני הדברים שתמיד חלם עליהם:
1. משחק win-win, שבו אתה משחק בשיתוף פעולה עם החבר שלך, ולא נגד האויב שלך.
2. ספר עיוני עמוק ורחב, מסובך ונהיר, גבוה ונמוך, שבו יוכיח כמה חשוב לאדם ולחברה להכיר בחשיבות ה win-win, וכמה הם רחוקים מזה עכשיו. הספר יעסוק במלחמה ושלום, כלכלה וחברה, מוסר ורשע, שמאל וימין – בקיצור, הסטוריה ופילוסופיה של הכל מלא-מלא. נקרא לו כאן "הספר העיוני".
מיד אבהיר, שאתה לא קורא את הספר העיוני. אתה גם מבין מהר מאוד שגימל לקח על עצמו משימה בלתי אפשרית, והוא היחיד שלא מבין את זה. מה שאתה קורא, זה את מה שרוחמה הרוחנית ציוותה עליו לכתוב במסגרת הטיפול שלהם – היא מזהה את הבעיה, וגם את זה שהוא מוכשר שלא מודע לכישרונו ויוכל לכתוב ספר נחמד. כלומר אתה קורא משהו כמו יומן של המסע שגימל יוצא אליו. נקרא לו כאן "היומן".
היות והבנאדם לא עובד, יש לו בעיות איך לאכול ולגור בינתיים, והפתרונות המגוחכים שהוא מוצא לעניין, יחד עם אופיו ההפכפך, גורמים לעלילות שונות ומשונות שמפרנסות את היומן ומשפרות את האחיזה של הקוראים.
למשל: הוא לוקח הלוואה אפרפרה ולא יכול להחזיר אותה, מתעלק על חבר שלו בדאבלין יותר ממה שאשתו (של החבר) יכולה לשאת, ממחזר רומן עם אקסית בגרמניה, טס להודו לחיות על שקל ליום ולברוח מהנושים – מסע של בלגנים והתדרדרות מוסרית שנועד בעיקר להצחיק ולעניין, אבל גם יש לו תפקיד שנדבר עליו בהמשך. (אני מדבר עליו בהמשך?)
רבדי המציאות:
אני משחק עם הרבדים כך שתמיד יהיה ספק מה קורה ומה לא קורה, ובאיזה רובד. אני לא זוכר את המושגים המקצועיים, אבל:
יש את המציאות של הקורא, העולם האמיתי. ויש את המציאות של היומן. הספר ריאליסטי במהותו, כלומר הן דומות\זהות. היות והמשחק יהיה קיים כשהיומן ייצא, הקורא יטה להאמין שגם הספר העיוני יצא, או ייצא – כלומר אם גימל, הזוי ככל שיהיה, מספר שהוא המציא וגם תיכנת משחק בסגנון חדש לגמרי, והוא אכן קיים במציאות האמיתית שלנו, אז אולי הספר העיוני גם הולך לצאת וסתם זלזלנו בו? או אולי באמת הסיבה שהוא לא מוציא אותו, היא שהוא חושש לשלומו, כי דעותיו יביאו עליו צרות, ולא כי הוא לא כתב אותו?
או לפחות, וזה דווקא מה שחשוב, אם הוא אומר שהוא למד מה שלמד, ולכן דיעותיו מבוססות, אחרת לא היה מעז להביע אותן, אז אולי זה נכון? הוא הרי מצטט מכל כך הרבה כתבים, ויודע כל מיני דברים… אז בהרגשה לפחות, אנחנו מתעסקים פה עם מישהו רציני.
כמו כן, יהיו קטעים ביומן, שיצטטו מהספר העיוני, והם יהיו חזקים מאוד, אני מקווה. אז אולי הוא הולך ונכתב שם במסתרים, ויופיע מתישהו?
בקיצור, אני מנסה לחזק מאוד את האמונה שהיומן (וכל השאר) אמיתיים, כך שאולי לא תצטרך כל כך "להשהות את חוסר האמונה" שלך.
המספר:
גימל כמובן המספר. מעניין רבדי המציאות, עולה ההרגשה החזקה שהמספר והמחבר חד הם – ושהם באמת מסתובבים איפשהו במציאות. מצד שני, גימל הוא מספר לא אמין ברמות, אז כל הזמן יש מתח בעניין הזה.
האידיאל שלי מבחינת המספר ואי-אמינותו, הוא ברטי ווסטר. אני רוצה ליצור מישהו דומה לו, אבל בהחלט יותר חכם
https://en.wikipedia.org/wiki/Bertie_Wooster
בגדול נראה לי שכבר הבנת את הדמות. משכיל, למדן, אאוטסיידר, חולמני, גמלוני, רגשן נכה רגשית, מגלומן, מוסרי מאוד, אוהב את האנושות אבל פחות את האנשים – ובעיקר מלא סתירות. לקרוא אותו זה כמו לקרוא עיתון נגד הרוח.
השקפת עולם:
כל הזוטות שלמעלה באות לשרת את השקפת העולם, שהספר והיומן מנסים לפמפם. כאן מונחת המטרה וסיבת קיומו של כל העסק.
רצה המקרה, והשקפת עולמו של גימל והשקפתי זהות. עולם קטן.
האתגר הגדול הוא להציג השקפת עולם מרכזית פרגמטית, שנחשבת תמיד משעממת, בעיקר בעולם (סיפרותי ואמיתי) שמקדש את הריגוש והחדשנות וההתלהבות והקיצוניות, ולהוכיח ש:
א) היא לא משעממת.
ב) קוראים יקרים, חייכם וחיי ילדיכם מונחים על הכף, אז משעמם או לא, תקשיבו טוב טוב – כדי שלא תצאו (שוב) גם מתים וגם נלעגים.
ואיפה שההשקפה לא משעממת, היא מאוד קשה להסבר ולעיכול.
להסבר – כי היא מבוססת על מחקר מעמיק (כן, אני טוען את זה) ולפעמים יבשושי. וגם כי אנשים לא ממש מקשיבים, בטח לא למשהו שלא נופל במקבץ הרעיונות שהם הורגלו לו. הומניסט בעד עונש מוות? לא יכול להיות!
לעיכול – כי בניגוד לאסוציאציות ש"מרכז" מעלה, גימל לא מפשר בין המוטרפים והבורים למיניהם ומפייס את דעתם. הוא שונא אותם ובז להם באותה מידה בערך. כבר היום יש חוקים נגד מה שגימל רוצה להגיד להם ועליהם, וזה יהיה יותר גרוע בקרוב. כלומר הוא לא יקרב לבבות, אלא יקים עליו את כ-ו-ל-ם. ואת כל זה אני אומר, למרות שהוא נשבע שמשנתו מקדשת את המתינות דווקא. בלגן!
יש עוד הרבה, אבל זה לא חשוב כרגע. זמנך יקר. חשוב שהמשימה היא איכשהו להעביר דברים כאלה, ועוד להצחיק.