2305 – שבת. שנצתי 1900-2000 כדי שיהיה לי כוח לערב ארוך שבו אתכונן לשבוע המוטרף שלפני, וכן אעסוק בכמה ה"א (התמדות אהובות).
כמו כתיבה למשל. אפילו אם זה סתם קה"ה (קמתי-התלבשתי-התרחצתי).
יש לי הרגשה לא ברורה שכל כתיבה תשמש לספר, ואפילו קה"ה, במיוחד בהקשר של ס"ה (סלף-הלפ, שזה כבר ממש מצחיק בעמויות), יכול למצוא את דרכו לתוך ספר אמיתי שאנשים יקראו.
בכלל, ס"ה מצחיק יכול להיות להיט מ-ט-ו-ר-ף.
אני משוויץ פה בעוד משהו: יש לי באמת טמון ביכולתי להטריף באלף צורות, גם שנראות לא קשורות, אם רק אתמיד. אני יצירתי בטרוף, לשוני חלקלקה, שפתי עשירה, רוחביי אפיקים (כלומר אופקיי רחבים, כלומר צריך לעבוד על בדיחות הרבה יותר טובות מזה). אני יכול לעשות פלאים, ואמצא את הדרך. רק להתמיד.
אבל לשם מה התכנסתי, בעצם? היו כמה דברים…
אחד היה בשביל להתארגן לקראת השבוע, אבל כבר עשיתי את זה.
שני היה … פאק! הכל פרח. נחכה רגע, הכל יחזור.
שני היה … עוד רגע. לא להילחץ. העיקר זה לא להילחץ. אף פעם. בשום צורה. ב ל י ל ח ץ ! מה כבר קרה? שיואו!
עכשיו בלי צחוקים – פעם דבר כזה היה מייאש אותי והייתי בורח. מתנה מאבא.
שני היה: איך לכתוב ביומן מתי אני עושה מה? גם בהל"א וגם בה"א וגם בס"מ (בסידורים מזדמנים).
נתחיל במה שלא אהוב:
מן המפורסמות היא שהדרך לא לדחות את מה שתמיד ניתן לדחות, היא לרשום אותו ביומן. כלומר בלוז. כלומר ביום מסויים בשעה מסויימת.
גם את ההתמדות, וגם סידורים מזדמנים, או נדחים-תמיד. תרשום אותם ביומן. זה די פשוט ומובן מאליו, הייתי אומר.
טוב, תיכף ארשום ביומן כמה הל"אים. לפני זה, כמה מילים על ה"א ורישומן ביומן.
בעניינן של אלה, בחרתי לרשום אותן כחוגים, שיש להם זמן ספציפי. כמו חוג.
למה? כדי להדגיש את החוגיות שלהן ואת זה שהן כמו חוג שקנית או קיבלת במתנה, והוא מחכה לך שם ושניכם מתים שזה יקרה.
וככה, יש לך למה לצפות, ויש משהו שמצפה לך, וברור לכולם איפה ומתי כולם מצפים לכולם. חשוב מאוד!
וברור שיש שינויים והזזות. עדיין, הסלוטים ברורים לעין גם כשהם זזים.
ונחזור למאוסות. אמרנו שארשום ביומן.
חוץ מהמאוס הכללי בהן, יש קושי בלהחליט מתי עושים את זה, במיוחד בתקופות כיאוטיות. עדיין – רשום נרשום אותן.
ראשית חוכמה: באילו נתחיל?
הייתי אומר שהכי דחוף לי עכשיו, חוץ מהורים ועבודה, זה לנקות את הבית, כי כלו לגמרי, ולהתניע את עניין הדרכון הרומני. יאללה.