0020 – העברתי דף.
נעשה קצת התמדות… כלומר נקרא קצת, נלמד קצת, נאזין קצת. ונאכל ממולא.
0900 – ישנתי לא רע.
כותב למוניקה:
מילים חשובות:
כִּיצְכּוּצִים = דברים שקשורים לעבודה הנוכחית (חברת כץ), שבאים בפתאומיות וצריך לטפל בהם מיידית והם בעצם מפריעים לתכנת בשקט את העבודה העיקרית.
דויד (התאילנדי) – העבודה החדשה, שמתחילה ביום שני (בהיקף קטן), ואני תיכננתי ללמוד הרבה דברים לפני ההתחלה.
13:00 – הבוקר התחיל בשלל כיצכוצים ואני נלחצתי והתעצבנתי, אבל די מהר נזכרתי שאני יודע להיות רגוע והפלא ופלא – תוך כמה דקות עברתי למצב סביר.
רק מה? עברו 4 שעות והנה אני על כץ ולא על דויד. צריך לשים לב.
עכשיו כבר שעה עובד אצל אמא (סידרתי לי מזמן עמדת עבודה בסלון שלה – בחלק מהימים אני בא לשעתיים בצהריים). נגמרו הכיצכוצים בינתיים, ועוד מעט אוכל.
בסך הכל עברו שבועיים כמעט מאז ההחלטות החדשות. הכל בסימן הקורונה וההחלמה האיטית, אבל צריך לשים לב, שוב, שמעט הכוחות שהיו לי הלכו על כץ.
לא מצליח לדעת אם אני מסכן את ההתחלה החדשה בגלל כיצכוצים ופחדים, או עושה את הדבר המתון הנכון.
אני חושב בכל זאת שאני לא צריך לתת למחלה להשפיע על החלטות. אני בדרך כלל לא חולה.
2105 – מאז עבדתי עוד שעה. אכלתי עם אמא. ישנתי. קמתי בקושי.
בערך מ 19 אני עושה דברים קטנים וסבירים. ויש עוד.
כביסה. ייבוש.
להחליט מה אוכלים מחר וכנראה להוציא מהפריזר.
אמנון? כל יום אפשר לדחות.
מריאן? אותו דבר.
להחליט על הערב, מחר, והשבוע הבא.
לרשום שמחר צריך ספר לאמא, מעמד לאמא,
לשלם לאנג'לה חודשי, לשלם לאנג'לה שבועי, להתחיל עם האקסל שלה, להתחיל עם הפנסיה שלה, להתחיל עם האקסל ליעקב על מה אמא נותנת לי.
אי אפשר באמת לחיות ו\או לעבוד שלא לדבר על להנות כשיש לך כל כך הרבה דברים על הראש.
זה לא שסיימתי, כן?
ומה עם העבודה? עבודה אקסטרה? לימודי עבודה? לימוד מוזיקה? קריאה? מה אני, ורד ודני? עשירים, לא מטופלים בילדים מזמן, עובדים כמו חמורים, עושים דוקטורט, מפגינים, ומתלוננים שהחיים חרא.
אני יכול לקצר להם. כל בוקר דחוף את הראש לאסלה אחרי הפרשות הבוקר, ותתלונן שהחיים מסריחים. לפחות אחרי זה תוכל לנוח, בהינתן שלא תתרחץ, כי יהיה לך מספיק חרא, ותוכל להתפלש בחרא הזה יותר זמן כי תסבול בנינוחות ובעיקר באריכות, כי לא תקצר את חייך המאוסים עם איזה שבץ.
אני צריך חברים חדשים.
ובשום אופן לא להגיד את זה לחברים הנוכחיים.
להעמיד אותם אחר כך בפני עובדה מוגמרת. שישתאו, הטמבלים, כמו שהם אוהבים. לא כמו שבע באוקטובר, אבל יכולותיי מוגבלות.