למוניקה:
עכשיו עוד לא 8, ואני כבר הספקתי להתכרבל שעה עם דוקטור, להתעצבן שעה על כל העולם (כלומר, לא על כולם. רק על מוסלמים, נוצרים, יהודים, אירופאים, ועוד כמה), להיות בים, להרגע, לקנות בורקס, לאכול בורקס.
וגם להבין ששקט נפשי יהיה לי רק מבפנים. העולם לא ישקוט בשבילי. הקוסמוס אדיש אלי, ואולי אפילו עויין – הכל עלי ואני לא אלחץ מזה!
בוקר טוב ושבוע טוב
התעוררתי בארבע בלאט. אבל על הזיין. לא ילחיצו אותי אף אחד. גם אני לא.
2008 – כל היום הלך בלי עבודה, אבל לגיטימי. ענייני אמא, מוניקה (שזה בכל זאת עבודה), קצת שינה, בבוקר ים וביזוזים קלים. זה בסדר, מצד אחד.
אבל מצד שני, אני צריך לעשות את המינימום, תיכף אפרט, ואני חסום.
מה זה ולמה אני חסום?
אני צריך להתחייב (לא יירו בי אם לא אקיים) מתי שמיר יהיה מוכן. זה יוריד ממני את הלחץ בימים הקרובים, וגם אמור לדרבן אותי לעבוד.
החסמים:
1 – אני מפחד להעריך לא נכון ולאכול אותה בפיגורים או בעבודה מאומצת. אפשר לחשוב מה יהיה…
2 – אני מפחד לתת לעצמי מספיק זמן לטעויות ולזה שכבר אעבוד על דוד, שמא אראה איטי או זלזלן. אפשר לחשוב מה יהיה…
3 – אני מפחד להיות פרילנס-ערמומי, גבר-מתפרנס, דואג-לעצמו, כי אני לא רגיל לזה. אני רגיל להיות נעבעך-שנמצא-פה-בטעות ושם אני יודע להתנהל. עצוב.
עצוב שבעתיים, כי עכשיו אני אפילו לא לוקח סיכון גדול. אני פשוט מונע מעצמי טריפ כיפי של מתכנת מגניב. נמאס לי לא להיות מתכנת מגניב. רוצה מאוד להיות מתכנת מגניב.
ובצורה לא ברורה, יש לי חסם מוכר של לשבת על האיפיון, לראות מה רצוי מה מצוי, ולחשוב כמה זמן אני צריך. אח"כ תכפיל (או משהו כזה) ותכתוב להם. זה חצי שעה גג!
I'LL BE BACK
2050 – ווצפ בקבוצה: ב – 17/8, עוד שבועיים, זה יהיה מוכן, בתנאי שלא יהיו בלתמים מוגזמים, ובהנחה שאני לא אחטוף שוב קורונה מתישה במיוחד.
ליעל:
התחלתי לגדל עוד ביצה הססנית
בסוף יהיה בלגנים
https://ybook.co.il/products/3622465 (בולגקוב – ביצים גורליות)
הודעתי לכץ שאני לוקח שבועיים לסיים משהו, בתנאי שלא ישגעו אותי
זהו – עשיתי את זה. צריך להתחיל להתרגל. להבטיח, לקחת זמן אקסטרה, למשוך, לנצל, להערים, לתת שרות טוב, לטעות, לעמוד מול, וכו וכו.
כל הכבוד לי