אני יודע עכשיו איך להצפין את הבלוג הזה. אבל, האם אני צריך את זה? האם אני באמת הולך לכתוב דברים כל כך צפונים? או שהסוס הזה כבר מת, יחד עם עוד הרבה סוסים אחרים, בריסוק הכללי של עולמי הרוחני?
ולא רק זה: מילא הגות, האם אני צריך PKB בכלל (מוצפן או לא מוצפן)?
כלומר, גם הכתיבה, וגם המחקר, וגם העבודה, וגם הבסנ"פ – אני באמת שם?
ועכשיו אני כבר מפסיקה לחפש מציאות, כי אני מבינה, זו בכלל לא מכירת חצר שמחה כמו שחשבתי, ולא משנה כמה ערק אשכוליות יציעו לי. לא, מה שאני רואה פה זו מכירת חיסול של חלום. – דנה ספקטור המעצבנת בדרך כלל, אבל פה זה חזק.
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/yokra13885882
אופטימיות כדבר שכדאי להאמין בו. אבל אני רגיל (ויותר מזה, זה בדם ובעצמות שלי) להאמין במה שאני חושב שנכון. אולי זה סוף עידן גם בזה? נתחיל להאמין במה שעובד פסיכולוגית? אולי בכלל אני אתחיל להאמין בשם? או בהשם? או בהשם של השם? או בשטן המזורגג של שלושת הצחנות? אני אעצור פה לפני שזה מתחיל להיות לא מנומס.
https://www.ynet.co.il/health/article/sylxltz110
טוב קראתי. בסדר. יאללה נקסט.
הגירסה שלי לכל העניין היא:
נניח שיש עתיד שנראה שחור. אצלי זה מנוסח ככה:
ההסתברות שיהיה רע גבוהה בהרבה משיהיה טוב,
תכיר בזה,
תחליט על דרך פעולה לחודש הקרוב (כולל האפשרות של להגר, למשל),
נניח שהחלטת להישאר (כי על זה בעצם אנחנו מדברים – איך לחיות בתוך החרא. איך לצאת ממנו זאת שיחה אחרת),
תחיה טוב ככל האפשר, במובן של פינוקים סבירים, ספורט, חברים, וכל מה שחשוב לך ועושה לך טוב, לפחות חלקית,
אל תשכח לבדוק בראש חודש (הנוצרי,כמובן) הבא את המצב,
כי יכול להיות שהוא אכן החמיר, וצריך לשנות את הגישה ו/או הפעולות,
נקודה.
לעוף:
"סוקי לא בטוב, אז מצב הרוח שלי בהתאם"
אני משתגע מבדידות. לא שהדיקיי הכללי איבד את כוחו, אבל אני לא רק שאין לי אישה, גם חברים לא ממש. חוץ מהעוף ומיעל (וזו האחרונה היא גם כאב לא קטן), אין לי חברים פעילים.
אני נמנע מאמיתי ושולי. ורד ודני נמנעים ממני. הרוש נדיר. אגנס וניב זה טוב, אבל לא באמת מעלה אותי. אמנון לא ממש מתעניין, רק קצת. בניגוד לרוב חיי, אני לא מצליח לקיים יחסים – השוני מכריע.