לוקח חצי שעה הפסקה מהעבודה כדי לכתוב, אחרי שעתיים שממש לא עשיתי הרבה. כלומר כלום. אפילו החציונית לא עזרה. לפחות נכתוב. בינתיים לירון מגרה אותי מאוד מאוד. "ולא משנה שאני ארבעים שנה מבוגר יותר", כמאמר המשורר. בדחיינותי ראיתי את לה-טיסייה, כלומר לה-גוד, בכמה קטעים מופלאים. אח"כ הבנתי שהוא היה פרשן שנים – צריך לדעת לדבר ולחשוב בשביל זה. לפחות ברמה שמעל האוטיסט שהוא נראה. מצאתי אדם שמתנסח בבהירות, ווואו אמרתי לעצמי, הבנאדם גם חושב כמוני ובכלל איש חושב. ואז רמזו לדעות על קוביד. אה אוקי אמרתי, בוא נראה מה בנאדם רציני כמו מי שאני מגלה פה פתאום חשב על קוביד, והאם היה נכון לקרוא לו קונספירטור וכל זה…
ומה נהיה?
חלק מהמתים בבית חולים המפורסם באיטליה היו שחקנים (ואני תוהה: למה חלק? כולם, לא?).
הטבח בבוצ'ה לא היה. כמו המגיפה וכמו הנשק להשמדה המונית (בעירק – פה הוא דווקא צודק, אבל לא לגמרי. הוא טוען שהמדיה שיקרה על זה, אני חושב שהממשל האמריקני שיקר על זה. בכל מקרה יש פה עניין יותר מורכב מהרגיל אצל רפי שכל כמוהו וכמו אמיתי) וכמו הלפטופ של האנטר (לא ברור לי מה אני חושב על זה), וכמו 9/11, אז גם זה לא נכון. עובדה, פוטין הכחיש. איך העלובים האלה תמיד בצד של הנאצים החדשים – זה מופלא.
בקיצור, עוד אחד שאסור לבטל את דיעותיו סתם כך. אבל מותר לבטל את ההאזנה לו, אחרי שאתה שומע ממנו כמה דברים אוויליים. אנחנו צריכים לברור את מה ומי אנחנו חוקרים. יש עודף עצום במידע, אני מזכיר, ואין זמן לכולם. ואם מישהו הוציא כבר שלושה ארבעה גושי חרא מהפה המטומטם שלו, אז הוא נפסל לעדות, ואפשר להמשיך הלאה במצפון שקט. גם אם הוא כדורגלן רהוט, וגם אם הוא היה החבר הכי טוב שלך פעם. אפשר להאזין לנטולי-חרא.
—
הלך היום כבודה. לא נורא. עכשיו סידורים. קודם כל נרשום את "על מה אתה עובד עכשיו?":
אני עובד על לוג'סטיקר במצב די מתקדם, אבל יש בעיה עם זה שהם לא פותחיל לי את ה IP. בינתיים אני ממשיך אם איסופים בווב סרוויס. סבבה?
—
יופי. עכשיו נקנה בסופר.
לכתוב ככה, עם מקלדת מפוצלת, זה שואה ארגונומית.
גם עם לא מפוצלת.
על השולחן זה לא רע, אבל אם הזוית של המסך נוחה לך, אז הכל בורח למרכז הכובד ונופל לכיוון המסך, וברחה פרחה לה המקלדת.
על השולחן מרוח עד הסוף הולך. בינתיים רק ככה. או רגיל, בלי מסך כפול.