יום שישי. 2056. עושה מה שהצלחתי לשכלל בחיים שלי: סשנים.
כי מה בעצם נשאר לי? הכל התרסק. לא במובן שמשפחתי נאנסה ונשרפה לנגד עיני. אל תגזימו. זה – לא קרה לי. זה קרה לאחרים, לא רחוק ממני. אבל לא לי. אז זאת לא התרסקות כזאת. היא יכולה להגיע כל רגע, ויכולה לא להגיע. אני בחרתי לחיות כאילו היא לא תגיע. תעשה כמה סידורים לקראת אפשרות כזאת, אמרתי לעצמי, ותחיה כאילו זה לא יקרה. אמרתי ולא עשיתי, לא את זה ולא את זה. אז אני ממשיך לחיות בלימבו, בלי להתכונן באמת. לא זה ולא זה.
אבל אני מנסה. ההצלחה חלקית. למעשה הצלחתי בשמונים אחוז, שזה יפה בכלל ומדהים לחלושס כמוני, בענייני עבודה וטיפול בהורים. בכל מה שקשור בפנאי, פעילויות משמעותיות או סתם פנאי-פנאי כזה, הכישלון חרוץ. שום דבר כמעט לא מהנה, לא משמעותי, אני לא סבלני אליו, הוא סתם אדיוטי. בקיצור, מנסה כבר הרבה זמן לבנות את חיי הפנאי שלי ולא מצליח. אבל, בניגוד לאיינשטיין הדביל, אני חושב (כמוהו, אבל הטמבל לא מודע מספיק – בכלל הוא טוב רק בפיזיקה ותפסיקו לצטט אותו בנושאים האחרים, נמאס כבר לשמוע אותו, ההיפי הרופס, ואותכם המצטטים) שיש דברים שאתה מנסה מור אוף דה סיים עוד פעם ועוד פעם, בשביל לקבל תוצאה שונה, ויש לי אלף דוגמאות לזה, אבל אין לי זמן עכשיו להוכיח לכם כמה איינשטיין ירום הודו יכול להיות מטומטם.
אני ממש, אבל ממש, צריך לערוך את הנ"ל. אבל אני שמח שכתבתי את זה. צריך לכתוב. איינשטיין ובהלת הציטוטים ממנו צריכה התייחסות. אבל ברבאק, יש לשכלל, והרבה! אבל אם לא אכתוב את הזבל הזה, לא יהיה מה לשכלל. אני אשכח מהנושא. צריך להתרגל למלא מלא מילים. קודם כמות ואח"כ איכות.
כבר 0011, אז עובר ליום הבא. order must sein, או משהו כזה.