0652 – מנסה לסיים ש"ב בגרמנית על הבוקר, לפני יעל. יש לנו על הראש בוקר כתיבה בבית קפה ואחר כך מוזיאון. אחר כך יש שיעור גרמנית. החופש נחמד, תודה.
1116 – יושב בנונה עם יעל. אני אחרי שתי ארוחות בוקר ושלוש שעות גרמנית. אנד איט קיפס ראנינג! אין מי שיכול לי.
לא סיימתי את הש"ב כי עזרתי לזקנה לעבור את הכביש והיא התנגדה. כלומר שלחתי אֶמְפִּישָלוֹשִים לקבוצה הדויצ'ית, אבל נראה לי שהם היו מעדיפים לא למצוא כי הם לא כמוני. כלומר הם רוצים נגיד לדעת גרמנית, אבל לא רוצים את תהליך הגילוי והלימוד. התהליך הוא מחיר שהם משלמים בשביל לדעת משהו במקרה הטוב, או לרכוש כלי להתמודד עם החיים במקרה הרע. והיותר נפוץ, כמובן. כן, הרע יותר נפוץ. ברור. כאוס וזה. החוק השלישי וזה.
נשבעתי, הרבה פעמים, לעשות חודש ניסוי מדעי (מדעי בחברה, בואו, לא ניסוי אמיתי) כהלכתו, שבו אני פשוט אכתוב ואכתוב, עם נטייה להצחיק, נגיד כמו לורי, וזה יהיה גם אימון וגם אולי אפילו ייצא מזה חומר, ולו גלם. העניין עם לורי הוא, שאמנם הוא נראה ככותב ככל העולה על רוחו, ומתחכם ומצחיק דברים לא קשורים, אבל הוא עדיין מתאר סיטואציה מאוד ברורה של קרב לחיים ולמוות. כמו שאני חושב תמיד על עלילה – עד כמה שחשיבותה פחותה, היא עדיין הדבק וחוט השני של כל העסק. גם ירופייב אותו דבר – עם כל הלהג האינסופי והכיאוטי שלו, בסופו של דבר הוא מנסה להגיע לפטושקי, והיא נמצאת בשם של הספר שלו. באעייה!
לשאלתו של העוֹף:
מה זה דברים קטנים שעושים בחופשה אה-לה-בוכי? נוסעים (באוטובוס!, כי זה יותר טיול ככה) להדר למוזיאון המדע. לא כי הוא המוזיאון הכי מדהים בעולם, או בחיפה, אלא כי כל המוזיאונים האחרים סגורים ביום שני. אבל זה לא משנה, כי בקטנות עסקינן. לא התוצאה חשובה, ולא ה"הישג" התיירותי חשוב, אלא זה שזורמים ונהנים ממה שיש. למעשה, נהנים גם מהחרא, כי חרא זה דבר מצחיק, כשאתה במצב הרוח הנכון. ואז, כשהחדרים המעניינים לא ממוזגים, והמשעממים דווקא כן, זה נחמד במובן מסויים. גם כאשר אתה מגיע אחרי השעה הראשונה לבית הקפה של המוזיאון – שגם הובטח לך באתר, וגם הוא אמור להיות, כמו בכל מוזיאון, החלק הכי טוב – כדי לפוש קמעה ולתכנן מה אפשר לדוג פה בשעה הבא, אז הוא כמובן סגור היום. איך לא?
ואתה? מתעצבן? לאו דווקא. יש לך את כל היום, וכאמור המעצבן יכול להיות גם מצחיק, כמו השומר הערבי הזקן ששומר במוזיאון על כלום, אבל מת לדבר עם מישהו כי כבר שעות הוא שומר על כלום וכמה אפשר, אז מתחילים לדבר. והנה הערבי (זה משנה שהוא ערבי) הנוצרי (זה משנה שהוא נוצרי) הזה הוא די משכיל, וחיים מלאים היו לו עד לא מזמן, אבל עכשיו הוא קצת זקן מדי וקצת לבד מדי, והמשפחה מאכזבת, והוא רואה לאן העולם הולך, והישורת האחרונה שלו קצת שחורה וזה עצוב.
והוא רואה את העולם הולך בדיוק איך שאתה רואה אותו הולך. הוא אמנם נוצרי, אבל מבין היטב מה הדת שלו מצווה ולא אוהב את זה. והוא גם מבין היטב מה זה להיות ערבי במקום יהודי (לא משהו), ועוד יותר הוא מבין היטב מה זה להיות נוצרי במקום מוסלמי (הרבה יותר גרוע). אז מפסיקים לדבר על פוליטיקה, ומסתבר שהוא היה בכלל מהנדס, והוא מבין איך המחשב-הלא-אלקטרוני הענק שעומד בכניסה עובד. אז הוא מסביר לך ובסוף יוצאת שעה הכי מעניינת בעולם וגם יוצא ששני אנשים קצת בודדים מצאו בן-שיח נדיר.
ואז ממשיכים. יורדים להרצל (הכוונה שיורדים במדרגות לרחוב הרצל, לא שמוצצים לבנימין זאב), ונזכרים שיש שם בית קפה מגניב לאללה, שישבת בו לפני כמה שנים ונשבעת לחזור, אבל למי יש זמן לרדת להדר (שוב, יורדים במורדות הכרמל, שום דבר אוראלי), אז עברו כמה שנים ולא חזרת.
ב"זמן קפה" אתה יושב על רחוב הרצל ההומה – הוא הומה בעיקר קשי יום, בעיקר דתיים, שמסתובבים בין חנויות תחתונים ותמרוקי עיזים.
1258 – כואב לי התחת ואני עייף עכשיו. הפסקה.