0800
1111 – קצת בלגן. שוב 20 דברים לעשות, 8 מהם עבודה, ואז אני משותק.
מטרה עליונה – להתמיד בהשתכללות של לעמוד בעניין הזה. X שעות ביום זה מה שאתה עושה.
יש שילוב בין 3 דברים שיעזור פה:
1 – השלמה עם הפסדים
2 – נסיינות
3 – הקצאת שעות גם לקלחת וגם לפנאי
חוץ מזה – חופש. צריך להצהיר עליו.
1407 – רוב היום הלך על חלוקת כרטיסי שוחד בחירות של שס. מול שגיא. שיואו איך הוא לא מקשיב ולא קורא עד הסוף. כמו רבים אחרים, הוא קורא (נגיד שיש חמישה משפטים) שלוש מילים מהמשפט הראשון, שתיים מהשני, ואם הוא במצב רוח הגותי, אז אחד מהשלישי. מבחינתו הוא הבין הכל. מבחינת המציאות הוא רפה שכל. היות והמציאות לא אוהבת רפי שכל, אז היא לא מוכנה לעזור לו (ולי) לפתור בעיות.
1750 – מה מסתבר? הערב ערב יום השואה, לא מחר בערב. אוקי… גולמונד "הפך לחנות ספרים" ומותר לו להיות פתוח, כלא-בית-קפה. אבל הוא מוכר קפה ומרק ותופינים, אז אפשר לקרוא לאיזה פקח שסניק שידפוק לו דוח. אמנם באתי לכתוב על מונדיאלים, אבל גם החלטתי בהתחלה (חודש-חודשיים) לכתוב חופשי. אז עכשיו בא לי לכתוב על שסניקים. בלי לקרוא להם לדפוק דוח. אני בצד שלי.
אז נתחיל בפקח שלא יגיע. לפחות לא בגללי. סיכוי סביר שהוא מקיים מצוות ומנהגים. אצלו לא יכול לקרות שיגיע ערב יום השואה והוא יחשוב שזה מחר. או שידלג עליו מבלי משים. למה? כי הוא לא "אינדיבידואליסט". אם יש בקהילתו יום מיוחד, אז היום הזה מצויין, בכוונה ובמעשים, בכל מיני צורות, בכל מהלך היום, ואולי ביום (או בשבוע\ות) לפניו. ואם יכתוב לעצמו הפקחניק ביומנו, ודאי יכתוב כך:
היום נכנסתי לבית קפה של אשכנזים. הם סתם מקשקשים על יום השואה והשואה והכל. אחרת למה בית הקפה פתוח ויושבים שם אשכנזים שלא איכפת להם, והבלביית שם עושה להם אוכל ושתייה, ויש מוזיקה עכומית ברמקולים גלויי ראש, ואחד האשכנזים, שנראה הכי מתנשא ומטומטם מכולם, אומר שהוא אפילו לא ידע שזה היום. הוא לא נראה לי מספיק חכם להסוות משהו – הוא כנראה באמת לא ידע. אז הם לא שומרים על "היום הזה", בבת עינם, אבל אם אנחנו זזים מטר בצפירה ישר מתגוללים עלינו בתשקורת שלהם. נמאס מהפריבילגים האלה. איך אבא שלי היה יכול להתחרות איתם במסחר, אם הם התחילו את המרוץ עם כאלה פיצויים? די עם השואה הזאת, אם הם לא שומרים, אז גם אני לא. אבל דוח – יקבלו ועוד איך!
ויש עוד שסניק. מוטי. מזרחי. חזר בתשובה מזמן. בתמונת הפרופיל שלו הוא יושב בחברותא בעיצומו של דיון אינטנסיבי (תמצא לי בבקשה את המילה העברית שבה הם משתמשים) בסוגייה. זה חשוב לא, הדת. אבל גם חשוב