2000 – סדנת רון
פרקים:
1 – ליל הסדר. יושב משועמם, נמאס כבר לרדת על ההגדה, מקשר אותה לכדורגל, נזכר במשחק האחרון שהיה ושם לב שמשהו חזר, יחד עם המוזיקה. מזכיר אגבית את הרעיון של לנסוע.
2 – ברצלונה-אינטר – זה חוזר. זה נפלא.
3 – אינטר-ברצלונה – שכנוע אחרון. זה יקרה.
ליל הסדר 2025, ניר בנים
עשרות שנים אני נידון לחרא הזה. כל שנה ושנה. קריאה בטקסט המתועב הזה, שמילדות זיהיתי את עליבותו. באיזה גיל הייתי, מעניין… מה שבטוח – יסודי, כי אני זוכר את המורה מלכה מעירה משהו על זה, שאני כבר יודע.
אז נתון לנו שזה פחות מ12. אז נגיד 11. די מוקדם, אבל לא מוקדם כמו הזיהוי הפנומנלי של השבר עם אבא שלי. כלומר זה לא כמו שזה נשמע, כן? זה לא בדיוק שבר שקרה לנו, לאבי ולי, וכמה זה עצוב. זה שבר שקרה לי, שזיהיתי שאין עם מי לעשות שבר. הבנאדם עצמו שבר אחד גדול.
בליל הסדר היה הכי מגניב. הבנאדם, שבכל יום ויום היה שופך את חמתו (טוב גם על הגויים אבל בעיקר) על הדתיים – באופן הזה שאנחנו יודעים לזהות היטב, שגם אם הבנאדם צודק, הוא יוצא מכוער – אבל מה נשתנה הלילה הזה? שבלילה הזה הוא בלע את הטקסט הדתי כמו אדיוט, שלא שם לב שהוא הרשע בטקסט, הוא ולא אחר. וכמו כל לאומן אחר, אם הטקסט הולך נגד האחרים, לא רואים כלום ומאמצים חזק חזק חזק ללב.
אבל אני שמתי לב שאני הרשע. לגמרי שמתי. ולא רק שמתי, גם הבנתי שאם כך אז הם נגדי, ואם כך יש לזה השלכות, לא כך? וצריך לפעול, או לפחות להזהר, כמו עם האחרים האחרים, לא ככה, אבא?
אבל די. עכשיו אבא מת. עכשיו אמא חיה. אמא אומרת זה רק מסורת. סבבה. יותר חשוב – אמא בליל הסדר רואה נכדים ונינים, וזה לא קורה הרבה. ואני נוסע לסדר הארור כדי שהיא תראה נכדים ונינים. כי זקנים אין להם כלום, ואם אתה לא נותן להם דברים כאלה אז אין לך לב. אפילו סדר זה בסדר בשביל זה.
זאת ועוד, למרות שקיומם וחרותם של ניניה מוטלים בספק גדול, ואולי בגלל זה, צריך לנצל כל הזדמנות ולתת לה חיים. לה בטח אין הרבה חיים – התרגלנו לקטע האלושי הזה של מוות בייסורים, אבל אי אפשר להתרגל לתרגילי הקדושה שלו על הנינים – ולכן כל פעם נדירה כזאת לא נוותר עליה.
רון אמר, הכל בסדר. אתה יכול להשתגע עם הגוף, עם המספר, גם מספריים הולך – פשוט תכתוב, ונראה אחר כך. הוא חושב שברצלונה היה חרא כי אין הגנות. אני לא חושב. הכדורגל שם כמו הכתיבה שלי בעתיד הקרוב, כלומר כמו ערבים (מוסלמים ברובם) שמשחקים כדורגל בסיני – כל אחד לוקח את הכדור ויאללה קדימה הישועה בדרך, הכי חשוב להאמין!
מה שקרה לי עם ניב כשישנתי במיטה של אגנס, בלעדיה, זה לא לעכשיו. אם אני אדע לכתוב את זה, אני סופר. אבל מי סופר? מזל שאני כותב על כדורגל. לא צריך להיות סופר בשביל זה. מי שלא אוהבת כדורגל לא תקרא, ומי שאוהב לא מתעסק בקטנות – הוא ישר מבין.
2041 – די. הגעתי לשובע. אין פה מיטה. צריך להמשיך ככה, לכתוב תקופה מסויימת בחופשיות ואח"כ נראה. כמו בתכנות, אמרתי לרון, אני אכתוב פונקציות. אבל לעצמי אני אומר – אפילו פחות מזה. שורות קוד. האנלוגיה נשברה לי פה. אח"כ נמשיך.