0600 – כבר כמה ימים אני מתעורר מוקדם מדי.
בגלל העייפות, וריבוי המשימות וסוגיהן, איבדתי את הרוגע של השבוע האחרון.
עצרתי וחשבתי, וזה השתפר.
המחשבה העיקרית שעלתה הוא – שוב – שאפשר להיות יותר רגוע גם במצב אובייקטיבי קשה. מ"ממשהו קשה" זה הופך מהר מאוד ל"מורט עצבים" – וזה לא חייב להיות ככה.
0700-1200 –
בוקר עייפות.
שיחה עם יעל.
שיחות עם צוקיתי על אנג'לה (בסוף לא צריך לעשות כלום כרגע).
נסיונות הרגעה מוצלחים.
קצת אמא – מחכים להוט וקצת קישקושים.
לוגיסטיקר – חפירה קלה.
1220 – מתאמן על עבודה בתנאים קשים. כלומר הרבה הפרעות קטנות מאיזורים שונים של החיים ושל המוח.
התרגיל עכשיו זה לבחור על מה אתה עובד, ולנסות להתרכז ברוגע כמה שאפשר.
לקבל את ולהשלים עם ההפרעות, ולא להחליט מראש ש"אי אפשר ככה".
ומן הסתם,
1302 –
הגיע סוף סוף הטכנאי המיוחל מהוט.
היה לו ריח של סיגריות ואלכוהול. שתן לא. הוא היה רזה כמו נרקומנים. העיניים שלו היו גם שקועות וגם בולטות – לא הבנתי איך זה קורה אני רק מדווח.
הוא ראה על המסך שאני מתכנת אז מיד אמר שגם הוא. לפי איך שהוא דיבר הוא אכן יודע לתכנת. לגמרי.
אבל הוא לא השיג עבודה אז בינתיים צריך לפרנס את השתי ילדים אז עובדים בהוט מה לעשות.
אמרתי לו שאין מצב שיקבלו אותו בראיון קבלה לעבודה כי לא אוהבים את הריח הזה בהייטק.
גם לא את המבט שלך, הוספתי בעדינות, שאומר "אני יודע חלקית לעשות פרצוף נורמלי, אבל רק לעשרים שניות, ומיד חוזרת הקריפיות ואני מודע לזה".
גם לא רצוי שהדבר הראשון שתספר להם זה על האפליקציה לויברטורים שעשית בג'אווה. אני דווקא אהבתי אבל הייתי מתחיל עם משהו אחר.
הוא נורא נעלב. לא ברור לי למה, כי רק רציתי לעזור. אנשים לא יודעים להעריך עצה טובה!
—
1830 – ישנתי כמו פגר. קמתי עם הידיעה שאני מתייחס לכל עשייה כמו אל מטלה שטומנת בחובה אי נוחות. כולל כל הדברים שאני אוהב. את החיווט הזה אני הולך לשנות. מור לייטער.
בינתיים הבנתי שעבדתי בשביל כץ ממש מעט היום.
כץ 3 זה נדיב. אז עוד קצת עכשיו.
כץ 5.