1201 – תל אביב. מטבחא. אבולעפיא 24 או משהו. יש וורק-ספייס. ראיתי תוך נסיעה והיתה חנייה.
יום אחרון לחופש בתוך החופש. שוב, הרבה מאוד תלוי בסיפור מסגרת שאתה טווה. כמו בכל דבר, אם תגזים בזה, תמצא את עצמך "חי בסרט" , וזה עלול להיות סרט אימה. או סתם סרט עצוב. אבל כשלא מגזימים – כדאי תמיד לבנות סיפור מסגרת אופטימי, מרים, נעים, וכאלה. חשוב מאוד: הוא לא צריך להיות נכון! לבנות סרט ולחיות בו קצת זה ממש מרים.
אני מנסה להתרגל לשני דברים, שכנראה ישנו את חיי:
1 – להפסיק לחיות כאילו החיים לידי (אני מתעלם כרגע מההיפוך הידוע שלי – עם ובלי היפוכים זה נכון) – אני מתכנת, אני סופר, אני מתחבב מוזיקה – לטוב ולרע. אין חיבוטים ביומיום – הכל הוכרע. אני יכול להתחבט בזמנים מוגדרים אם ממש בא לי.
2 – מנסה לעבור למצב, כמו אתמול בערב, כמו עכשיו, שאני עובד/כותב/מנגן/מסדר אם יש שעה פנויה ואין משהו מיוחד שאני רוצה לעשות. רוצה = מאוד רוצה, רוצה = לא יודע מה לעשות ודוחה. (המחיקה יצאה פה על הפנים). יש כמובן שעות שנקבעו מראש לכל דבר, והשעות הפנויות – ההרגל צריך להיות למה שלא תכתוב משהו וכדומה. לא צריך תנאים מושלמים. תכתוב, תתכנת, תסדר. אם אתה ממש רוצה לבהות, תבהה. אני סומך עליך שאתה יודע להבחין בין רצייה לבריחה. ואם אתה לא יכול טכנית לכתוב, אפשר להקליט.
נחזור למשפט ההוא של עגנון, על ברוך: הוא ידע בחוש שאין מלאכה שיעשה שלא תועיל במשהו לחנות. משהו כזה.
זה משפט קצת אנטי-יעילות-מודרנית – לא מבקר ומשפר ומתכנן אופטימלית – פשוט עושה. חריצות לפני מאה שנה. זאת סקאלה, ואני צריך לזוז עליה.
יו