1043 – היה צריך להיות היום יום כתיבה עם יעל. התעוררתי נורא מוקדם, ואני פקעת עצבים, ואפילו נוכחותה המיטיבה של יעל לא עזרה. טוב. ככה זה. בכל מקרה, עלה במוחה רעיון מעולה לסיפור ההתערבות שלי, ואני חושב שהוא גם יכול להיות קשור לכדורגל. נגיד.
התערבות
בדקה הראשונה הבנתי שזה זה. ושהיא היא. השיחה קלחה, האוירה נעמה, המשיכה משכה. הכל כולל הכל, כמו בסיפורים הטפשיים שאני לא קונה.
הזמן טס, ופתאום שמתי לב שעוד מעט 1930, שעת ה-ש'! בכל רגע שוקי יתקשר. ואני – גם אדחה את "בקשתו" להגיע, וגם אוכיח את עמדתי ויכולותי על ידי זה שאסביר לו איזה קובץ לדחוף לאן. מן הראוי להזכיר, כל זה קורה בתקופה שרוב האנשים אולי שמעו כבר את המילה "קובץ", אבל הם חשבו שרק אנשי העתיד הגאונים יכולים להבין מושגים מחשביים כאלה, ובטח לדעת בעל פה לאן צריך לדחוף אותם! אוי אני הולך לצאת פה גדול.
היא הלכה למטבח להביא משהו, והתפניתי לחשוב איך אני תוקע לשוקי את ההפסד המחפיר שלו בהתערבות. הוא טען שאין מצב שזה יצליח, כי היא לא תסבול את הדיעות המשונות שלי על כל דבר ובטח שלא את הריחופים שלי, כי היא רצינית וחכמה מדי בשבילי, כי כל מיני דברים. ואני פה ורואה מה קורה לה איתי, וזה כל כך הפוך. לא בא לי לעקוב אחרי השגרה, אלא לרמוז לו איכשהו שזה לא שהוא סתם טעה, סתם תבוסה קטנה, אלא להבהיר לו את גודל התבוסה.
אבל יש פה בעיה. אם אני לא אומר לו בדיוק את מה שתוכנן הוא לא יידע להמשיך את השיחה, והכל יכול לצאת מוזר ובכלל לא מגניב. זה יכול לצאת חם מדי, או קר מדי, או… מה?
– "אני שואלת, אתה אוהב את התה חם או קר? איפה נעלמת?" – נראה שזאת לא הפעם הראשונה שהיא שואלת. נראה שראיתי אצלה סימן לחוסר סבלנות. מעניין כמה זמן היא עומדת בפתח הסלון ומנסה להשיג ממני תשובה פשוטה. אבל עדיין, היא נראתה מאוד סלחנית ומחוייכת, והעיניים אותן עיניים: רכות, מכילות, וממוקדות – והכל בו זמנית. איזה כיף לי.
– "חם", אמרתי.
לא אוהב תה חם, לא אוהב תה קר, אבל היא הציעה תה אז אמרתי תה. ושיהיה חם, כדי שייקח לה קצת זמן, שזה מה שאני צריך כדי לתכנן את התבוסה של שוקי. אני יודע מה אני אעשה. אני פשוט אאריך את תהליך התיקון הטלפוני. בהרבה. ככה הוא יסבול יותר. אני לא אסתפק בלהגיד לו, כפי שקבענו, לשים את הקובץ אף-יו-נקודה-סי-קיי בתיקיה עם התאריך (DATE, כאילו כזה?) של היום. אני גם אבקש ממנו, אם לא אכפת לו, לבדוק את המספר שנוצר בקובץ בי-אי-טי, ואם הוא מאה, זה בסדר, פשוט תכתוב D לידו. "יש עוד כמה דברים קטנים, תן לי לחשוב", אני אגיד לו. "לא, זה מספיק. בעצם אולי כדאי שגם…"
הטלפון מצלצל. אהה! בדיוק בזמן!
היא מרימה.
"כן, שלום, זאת איילה. בעייה? מה קרה? הקבצים נעלמו? טוב, אני מייד יוצאת. אל תגעו בכלום".
"דני, נורא סליחה. נעים לי מאוד איתך, והייתי יכולה לדבר ולקשקש עוד הרבה, אבל יש שם משהו רציני, אני ממש חייבת להגיע לשם. איזה מזל שתפסו אותי. אתה לא מבין איזה בלגן הם עשו, והם לא יודעים לתקן כלום. נדבר בימים הקרובים?"